השנה הזו במגמה הייתה בשבילי מסע לא פחות ממטורף. מסע של למידה, חקירה, גדילה ובעיקר חיבור לעצמי. לא ידעתי עד כמה הצילום ישפיע עליי, עד כמה אני אתמסר לתהליך ועד כמה הוא ילמד אותי גם על העולם וגם על מי שאני.

​

כשנכנסתי לשנה הזו, ידעתי שאני רוצה לגעת בנושא שקרוב לליבי, אבל לא דמיינתי כמה זה ידרוש ממני – מחשבה, רגש, יצירתיות, התמודדות עם תסכולים ובעיקר התמדה.

בהתחלה באמת היה לי קשה – גם להבין מה הכיוון שלי, גם לארגן סטים כמו שדמיינתי, וגם למצוא את המצולמות שיעבירו בדיוק את מה שראיתי בעיניים שלי.

הרגשתי לא פעם שאני מאבדת שליטה, שיש פער בין מה שבראש שלי לבין מה שיוצא בפועל – אבל לא ויתרתי.

כל סט היה בשבילי התקדמות, גם טכנית וגם אישית. למדתי איך לעבוד בתנאים משתנים, איך לתקשר את הרעיון שלי למצולמות, ואיך להפוך סצנה של טבע ומשהו לכאורה פשוט – לרגע שמספר סיפור. הרגשתי שהמצלמה כבר לא רק ביד שלי, היא חלק ממני.

הנושא שבחרתי – הקשר בין נשים לטבע, היה עבורי לא רק נושא לצילום אלא אמירה. כל אישה שצילמתי הייתה עבורי מראה, חלק מהמסר שלי לעולם – על חיבור, עוצמה, רכות ונוכחות. והכי חשוב – אמת.

​

היום, כשאני מסתכלת על עשרת הסטים שצילמתי, אני לא רק רואה תמונות. אני רואה תהליך. זיעה, מחשבה, תיקונים, נסיעות, חיפושים, שעות של אור, קונספט, רגעים שלא חזרו – ואני גאה.
גאה שלא ויתרתי, שלקחתי את הפרויקט הזה עד הסוף, ושהצלחתי לבטא משהו שהוא שלי – אמיתי, מדויק, ועם נוכחות.